צוהר לקריאת התורה בארץ־ישראל בעת העתיקה וליצירה הסובבת אותה

א. קריאת התורה בארץ ישראל

המשנה במסכת מגילה מתארת את הקריאה בתורה במועדים המיוחדים, ופותחת בארבע הקריאות הסמוכות לחודש ניסן: "רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים […] בַּשְּׁנִיָּה זָכוֹר, בַּשְּׁלִישִׁית פָּרָה אֲדֻמָּה, בָּרְבִיעִית הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, בָּחֲמִישִׁית חוֹזְרִין לְסִדְרָן.

(1) התורה הייתה נקראת בסדר רצוף בכל שבתות השנה, שהקיף את התורה כולה.

(2) בשבתות מיוחדות קראו פרשות שלא בסדר הרגיל, ולכן "בחמישית חוזרין לסדרן".

בכל תפוצות ישראל נהוגה כיום קריאת התורה על פי מחזור הקריאה הבבלי המתועד בתלמוד הבבלי. מחזור זה מקיף את התורה כולה בשנה אחת, ולפיכך הוא מכונה מחזור חד־שנתי. בשיטה זו, התורה מחולקת לחמישים וארבע יחידות קריאה המכונות 'פרשות', ואלה נקראות כסדרן מדי שבת. לפעמים מחברים שתי פרשות (למשל בהר־בחוקותי), מאחר שבכל שנה יש מספר שונה במקצת של שבתות שקוראים בהן את הפרשות הרגילות, וצריך להתאים את הקריאה השנתית לנקודות ציון במשך השנה כדי לסיים את קריאת התורה כולה במועד הקבוע, ביום שמחת תורה. בשיטה הבבלית, שלא כמו בשיטה המשתקפת במשנה, בשבתות מיוחדות שאינן ימים טובים (למשל בחנוכה ובארבע השבתות שלפני חודש ניסן), הקריאה המיוחדת ("שקלים", "זכור", וכדומה) אינה באה במקום הפרשה הרגילה, כמו בשיטת המשנה, אלא נוספת עליה. לכל פרשה בתורה נסמכת 'הפטרה' (כלומר, סיום) – קטע מן הנביאים שיש בו זיקה עניינית כלשהי לנושא הפרשה.

כפי שהוזכר, שיטת הקריאה הבבלית שונה מזו המשתקפת במשנה. מן התלמוד וממקורות אחרים עולה שההבדל ביניהן היה גדול עוד יותר: בני ארץ־ישראל לא סיימו את קריאת התורה כולה בשנה אחת, אלא בשלוש שנים, או בשלוש שנים ומחצה. מחזור זה מכונה כיום 'המחזור התלת­־שנתי', וככל הנראה זהו סדר הקריאה שאליו התכוונה המשנה כשאמרה "חוזרין לסדרן". מנת הקריאה השבועית במנהג הארץ־ישראלי קצרה מאוד, יחסית למנה בשיטה הבבלית, והיא נקראת 'סדר'. לכל סדר קריאה נסמכת הפטרה מן הנביאים, אבל בשיטה הארץ־ישראלית ההפטרות לא נבחרו לפי עניינן, אלא לפי מילה או ביטוי המופיעים בתחילתן וגם בתחילת הסדר בתורה.

המחזור הארץ־ישראלי התלת־שנתי מתואר לראשונה בתלמוד הבבלי: 'לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין' [לבני ארץ־ישראל המסיימים את התורה בשלוש שנים (מגילה כט ע"ב). סדר הקריאה התלת־שנתי המשיך להתקיים במשך מאות שנים, אבל כמו בתחומים אחרים, המנהג הבבלי הלך ונעשה דומיננטי בכל מקום, ואף בארץ־ישראל החלו לקרוא לפי המחזור החד־שנתי. שינוי זה ניכר בפיוטים מאת יוצרים ארץ־ישראליים מאוחרים יחסית שנתגלו בגניזת קהיר, המפייטים את הפרשות בשיטה החד־שנתית, כמו־גם בסימונן של פרשות הקריאה הבבליות בכתבי יד של המקרא שנכתבו בארץ־ישראל בסוף האלף הראשון ובתחילת האלף השני לספירה.

הקהילות הארץ־ישראליות חרבו עם הכיבוש הצלבני בשנת ד׳תתנ״ט (1099), ואיתן נכחד מארץ־ישראל גם מנהג הקריאה המיוחד שלה. המחזור התלת־שנתי שרד רק בקהילה הארץ־ישראלית בפוסטאט (קהיר העתיקה). מנהגה של קהילה זו נזכר בדברי הרמב"ם (משנה תורה, הלכות נשיאת כפיים, יג, א), בספר מסעות בנימין מטודלה ובתעודות מן הגניזה. מתעודות אלו עולה כי המנהג המשיך להתקיים גם אחרי מותו של הרמב״ם, כשראשי הקהילה הבבלית בפוסטאט, ובראשם רבי אברהם בן הרמב״ם, ניהלו מאבק עז כנגדו. מי שנלחם לשמר את המנהגים הארץ־ישראליים בפוסטאט היה החזן של בית הכנסת – רבי ידותון הלוי. מן הגניזה מוכרים לנו שרידים של שני סידורי תפילה שכתב רבי ידותון ובהם מידע רב על מנהגי הקהילה, וניתן לשחזר מתוכם מנהגים ארץ־ישראליים רבים.

סדרי הקריאה הארץ־ישראליים מצוינים בכתבי יד של המקרא שמקורם בארץ־ישראל. ראשי הסדרים מסומנים בשולי הטקסט המקראי, וגם ברשימות שבסוף הספרים. ציונים ורשימות אלה מלמדים על כמה שיטות של חלוקת התטרה לסדרים. הרשימות הנפוצות מציעות 154 או 167 סדרים, אך ישנן גם רשימות נוספות. הסדרים הללו משתקפים גם בפיוטים שחוברו לסדרי הקריאה בשבתות ובהפטרות שנמצאו בגניזת קהיר. מדרשי האגדה משקפים גם הם – באופן פחות ברור – את סדרי הקריאה הארץ־ישראלים (על כל אלה ראו עוד להלן).

מחזור הקריאה הבבלי, החד־שנתי, מקובע היטב בלוח השנה, ומסתיים בכל שנה במועד קבוע – ביום שמחת תורה. האם גם המחזור הארץ־ישראלי, התלת־שנתי, היה מקובע בדרך כלשהי בלוח השנה? על שאלה זו ניטש ויכוח בין החוקרים. הדעה המקובלת, שנציגה הבולט בדור האחרון היה עזרא פליישר, גורסת כי שיטת הקריאה בארץ־ישראל הייתה גמישה ביותר וחסרת אחידות באופן קיצוני. מחזור הקריאה לא היה קבוע כלל בלוח השנה, וגם לא היה כל תיאום של סדר הקריאה בקהילות השונות: אלה התחילו את המחזור בזמן אחד ואלו התחילו אותו בזמן אחר, כל קהילה כמנהגה. הקהילות גם לא החזיקו ברשימת סדרים אחידה, ובמקומות שונים חילקו את התורה לסדרים שונים. לפי דעה זו רשימות הסדרים השונות מייצגות את הגיוון והגמישות במנהג הארץ־ישראלי. תפיסה זו של המנהג הארץ־ישראלי נשענת בעיקר על אחת הגרסאות של פסקה בספר החילוקים שבין בני בבל ובני ארץ־ישראל, שמקורו בתקופת הגאונים: 'בני בבל עושין שמחת תורה בכל שנה ושנה בחג הסכות, וכל מדינה ועיר קורין בפרשה אחת. בני ארץ־ישראל אין עושין שמחת תורה אלא לשלוש שנים ומחצה וביום שישלימו, הפרשה שקורין בפלך זה אין קורין בזה'.[1]ב״מ לוין, אוצר חלוף מנהגים בין בני ארץ־ישראל ובין בני בבל, ירושלים תש״ב, חלוף מח, עמ׳ 98. עוד טען פליישר, כי מנהג בבל הוא המנהג המקורי ששרר מעיקרא גם בארץ־ישראל, אלא שבני ארץ־ישראל שינו אותו אחר כך, ועברו מן המחזור חד־שנתי הקבוע בלוח השנה למחזור תלת־שנתי שאין בו קביעות.

כנגד גישה זו הציע שלמה נאה גישה שונה, למעשה הפוכה. לשיטתו, רשימות הסדרים השונות אינן אלא וריאציות של שיטה עקרונית אחת, שהייתה קבועה בלוח השנה; קביעות זו עולה מניתוח השינויים שבין הרשימות. לדעתו, מחזור הקריאה בארץ־ישראל היה מחזור בן שבע שנים, שנחלק לשני מחזורי משנה בני שלוש שנים ומחצה. המחזור השבע־־שנתי היה קבוע בלוח השנה, והסתיים ביום שמחת תורה. המחזור בן שבע השנים ומועד הסיום בסוף חג הסוכות קשורים במנהג 'הקהל' הקדום, של קריאת התורה בחג הסוכות פעם בשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה (דברים לא, י–יג; משנה סוטה ו, ח). באשר לפסקה הנזכרת בספר החילוקים, גישתו של נאה מתאימה לגרסה אחרת שלה, אשר לפיה ההבדל בין בני בבל לבני ארץ־ישראל היה רק באורך המחזור: 'אנשי מזרח עושין שמחת תורה בכל שנה, ובני ארץ־ישראל לשלוש שנים ומחצה'.[2]לוין, שם; מ' מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים תרצ"ח, עמ' 88 (לדעת מרגליות זו הגרסה העיקרית). עוד טוען נאה, כי המנהג הארץ־ישראלי הוא המנהג הקדום, ובני בבל הם ששינו אותו למנהג חד־שנתי, עם ששמרו על מועד הסיום הקבוע ביום שמחת תורה.

יצירה מפותחת ועשירה סבבה בארץ־ישראל את קריאת התורה וההפטרות. יצירה זו כללה תרגום ארמי ייחודי, השונה מתרגום אונקלוס המוכר, דרשות שנדרשו בבית הכנסת על הסדר בתורה ועל  ההפטרה, דרשות רבות המופיעות במדרשי האגדה הידועים, וגם מערכות מורכבות של פיוטים שעסקו בענייני הקריאה וההפטרה של אותה שבת ושולבו בחלקים שונים של התפילה.

מטרת 'סידרא' לפתוח לפני המעיין צוהר ליצירה הספרותית ולפעילות המיוחדת והעשירה שהתקיימה בבית הכנסת הארץ־ישראלי בשבתות ובמועדים, ולהציג את המפעל הליטורגי והספרותי המפואר הזה במבט כולל: סדרי הקריאה בתורה, ההפטרות, התרגומים הארמיים, ומבחר מן היצירה המדרשית והפייטנית. חלוקת הסדרים ב'סידרא' מבוססת על רשימת הסדרים הנפוצה ביותר, שאומצה גם בתנ״ך קורן, ובה 154 סדרים. אנו מקווים בהמשך להציג גם את החלופה ל־167 סדרים ואף לרשימות סדרים נפוצות פחות. לצד הסדרים של הקריאה הרגילה, יוצגו ברשימה נפרדת הקריאות וההפטרות המיוחדות – בשבתות המיוחדות, בימים טובים ובמועדים, וכן ההפטרות לשבתות הפורענות והנחמה – עם התרגום, הדרשות והפיוטים שסביבן.

ב. ההפטרה (אשלמתה)

המנהג לקרוא בנביא לאחר קריאת התורה נהג כמובן גם בארץ־ישראל. במקביל לכינוי 'הפטרה' שימש גם הכינוי 'אשלמה' או 'אשלמתה', בדומה לצירוף החוזר במדרש פסיקתא דרב כהנא ביחס להפטרת המועד או השבת המיוחדת שלשמה נועדה הדרשה: 'מניין? ממה שהשלים בנביא'.

בין כתבי הגניזה הקהירית התגלו שרידי רשימות הפטרות לסדרים וכן שרידי ספרי הפטרות לסדרים. כמו כן, ישנם פיוטים שמהם ניתן לשחזר את ההפטרה שנקראה בהתאם למחזור התלת־שנתי. יוסף עופר אסף את העדויות הללו, ואת תוצאות עבודתו ניתן למצוא כאן.

ההפטרות ב'סידרא' מבוססות על כתב יד סנקט פטרבורג, Evr. II B 42 שהוא עותק כמעט שלם של ספר הפטרות לפי המחזור התלת־שנתי והוא הכיל הפטרות ל-158 סדרים, בנוסף להפטרות לחגים ולשבתות מצוינות. לצד הטקסט המקראי גופו, הוספנו את תרגום יונתן לנביאים שהוא התרגום ששימש בארץ־ישראל, כמשתקף בכתבי יד של הפטרות על פי המחזור התלת-שנתי שנתגלו בגניזה.

בהפטרה הבבלית נבחר הקטע מספרי הנביאים על פי קרבתו לתוכן הפרשה מן התורה. לעומת זאת, ההפטרה הארץ־ישראלית נבחרה לפי דמיון מילולי: הופעתן של מילה או כמה מילים משותפות בפסוק או בצמד הפסוקים הפותח את הסדר, ובפסוק הפותח את ההפטרה, כשאין בהכרח קשר תוכני בין הסדר לבין ההפטרה, מעבר לקרבת הניסוח.  כך לדוגמה ביחס לסדר 'בנימין זאב יטרף' (בראשית מט, כז). ההפטרה של סדר זה מתחילה בזכריה יד, א: 'הנה יום בא ליי וחולק שללך בקרבך', וזאת בגלל קרבת המילה 'שללך' המופיעה בפסוק זה, למילה 'שלל' החותמת את פסוק הפתיחה של הסדר: 'בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל'. ב׳סידרא׳ הדגשנו את המילה החוזרת בסדר ובהפטרה.

ג. התרגום הארמי לתורה

תרגום המקרא לארמית מוכר כבר מימים קדומים, עוד מימי בית־המקדש השני. בתקופה זו, מעמדה של העברית כלשון כתובה ומדוברת הלך והתערער בקרב יהודי ארץ־ישראל וסביבתה, והתחזק מעמדה של הארמית. הדבר ניכר בספרי המקרא המאוחרים, מימי הבית השני – עזרא ודניאל, שכתובים בחלקם בשפה הארמית. מאחר שרוב ספרי המקרא כתובים עברית, גבר הצורך בתרגום המקרא לשפת הדיבור המובנת לכל. מן המקורות משתקף כי בתקופת המשנה והתלמוד, התרגום הארמי למקרא היה מיועד להמוני העם שבאו לבית הכנסת לשמוע את קריאת התורה. המתורגמן עמד לצד הקורא בתורה ותרגם אחריו, בעל פה, פסוק אחרי פסוק את היחידה הנקראת.[3]ראו משנה מגילה ד, ד. התרגום הארמי למקרא כלל לעיתים תכופות לא רק תרגום מילולי לפסוקי המקרא, אלא גם פרשנות והרחבה שלהם. על פי המשנה (מגילה ד, ט-י) והתוספתא (ג, מא, עמ' 364), הוטלו על המתורגמן מגבלות באופן התרגום, כמו כן היו פסוקים שמסיבות שונות אסרה המשנה (מגילה ד, י) על תרגומם.

כיום מוכרים לנו שני ענפים מרכזיים של התרגומים הארמיים לתורה. האחד, התרגום הידוע כ'תרגום אונקלוס', ובענף האחר – התרגום המיוחס ליונתן ומספר תרגומים קדומים הנמצאים בכתבי יד: תרגום נאופיטי, קטעי תרגום שנמצאו בגניזה הקהירית, ותרגומי הקטעים.

תרגום אונקלוס הוא תרגום רצוף, מילולי בעיקרו, לכל התורה. תרגום זה מוכר ממקורות בבליים,[4]עיין למשל בבלי ראש השנה לג ע"ב על תרגום במדבר כט ב, מגילה י ע"ב על תרגום שמות ל כג, ועוד. אך נראה שבמקורו התחבר בארץ ישראל בתקופה קדומה.[5]עיין למשל בבלי ראש השנה לג ע"ב על תרגום במדבר כט ב,א' טל, תרגומי המקרא הארמיים, בתוך ספרות חז"ל הארץ ישראלית, יד בן צבי, כרך א, עמ' 405 ואילך. התרגומים הארץ־ישראליים מוכרים בשתי צורות: כתרגום רציף לכל התורה, או בתרגומים שאינם רציפים, אלא מתרגמים רק מקצת מפסוקי התורה, ומכונים 'תרגומי הקטעים'. דוגמא לתרגום קטעים הוא התרגום שנדפס במקראות גדולות תחת הכותרת 'תרגום ירושלמי'.

התרגומים הארץ־ישראלים ניכרים הן בלשונם הארמית הארץ־ישראלית, הן בסגנונם. בהשוואה לתרגום אונקלוס הם משופעים בהרחבות מעבר לתרגום המילולי, הכוללות הרחבות דברים בענייני הלכה ובאגדה. הוצע במחקר כי בהרחבות כאלה משתקפת לעיתים זיקה לראשי הסדרים בקריאה בתורה, אף כי הדבר לא הוכח באופן מובהק.[6]ראו פרסומיו של א׳ שנאן בביבליוגרפיה.

התרגום הארמי ב'סידרא' מובא מן הענף הארץ־ישראלי כפי שנשתמר בכתב־יד ניאופיטי 1 (ללא הנוסחאות המובאות בכתב יד זה בשולי הטקסט).

ד. הדרשה

בבית הכנסת בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד הייתה הדרשה חלק בלתי נפרד מן הפעילות שסביב קריאת התורה. הדרשות נאמרו בדרך כלל בשבתות ובמועדים, עת התאסף הציבור לשמוע את הקריאה בתורה. לעתים התקיימה הדרשה בליל שבת; כך נהג רבי מאיר לדרוש בבית הכנסת של חמת טבריה בלילי שבת, כפי שמספר התלמוד הירושלמי.[7] סוטה פרק א הלכה ב, דף טז ע"ד. דברי אגדה היו אהובים במיוחד על הקהל: 'אמר ר' יצחק בראשונה היתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאוה דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין פרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכיות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה'.[8]פסיקתא דרב כהנא, פרשה יב, ג, עמ' 205.

באמצעות דרשתו ביקש הדרשן ללמד את הקהל לקח ומוסר ולטעת בו עיקרי אמונה. הדרשה שימשה לו הזדמנות להשיב על בעיות השעה ולהאיר באור חדש את דברי התורה. במקביל, גם בבית המדרש דרשו החכמים את הפסוקים, פירשו אותם ומצאו בהם משמעויות חדשות. הדרשות והפירושים לתורה שנאמרו על ידי חכמי ארץ־ישראל בבית־הכנסת ובבית־המדרש נלקטו וקובצו לחיבורים המכונים 'מדרשים', כגון מדרש ויקרא רבה לספר ויקרא או מדרש פסיקתא דרב כהנא למועדי השנה ולשבתות המיוחדות.

כמה ממדרשי האגדה הקדומים מכילים דרשות לפסוק הראשון של כל סדר וסדר. דרשות אלו מכונות במחקר 'פתיחתאות' ובדרך כלל מתחיל הדרשן בפסוק שאינו קשור ישירות לסדר (בדרך כלל פסוק מן הכתובים) והוא חורז והולך עד שהוא מסיים בפסוק הראשון של הסדר. הוצע כי דרשות אלו בוצעו לפני קריאת התורה והסיום בפסוק הראשון של הסדר בישר את תחילת קריאת התורה.[9]י׳ היינימן, הדרשות בציבור בתקופת התלמוד, ירושלים תשל"א, עמ' 7-30.

ב'סידרא' מובא מבחר ממדרשים אלו ומודגש בהם הפסוק הראשון בסדר והפסוק הקשור להפטרה.

ה. הפיוט

ספרות הפיוט בארץ־ישראל הגיעה לשיא פריחתה באמצע האלף הראשון לספירה, לאחר חתימת התלמודים. תפקידו של הפיוט לעטר, את התפילה בשירה, ולעיתים אף להחליף את נוסח הקבע בטקסט שירי, תוך שמירה על מסגרת מטבעות הברכה הקבועות, והיצירות הפייטניות נועדו להיאמר במיוחד (אם כי לא רק) במעמדות התפילה החגיגיים של השבתות והמועדים. באמצעות שירתם המתחדשת, הפייטנים מילאו את מעמדות התפילה בתכנים מגוונים החורגים הרבה מעבר לתכניה הבסיסיים של תפילת הקבע הקדומה שתיקנו חכמים, וכך יכלו להביע בפיוטיהם (בין השאר) את מצוקות הדור וציפייתו לישועה. בפיוטים שוקעו חומרים ממרחב הספרות שעמד לפני הפייטנים – מן המקרא ומספרות ההלכה והאגדה. חלק מן המקורות הללו מצויים בספרות חז"ל שהגיעה לידינו, אך חלקם לא שרדו כצורתם, וקיומם המשוער ידוע לנו רק מן הפיוטים.

מערכות פיוט רבות לשבתות ולמועדים, בעיקר למן תקופת הפיוט הקלסי (המאות השישית והשביעית לספירה, לערך) והלאה, נסמכו על הקריאות המיוחדות בתורה ובנביאים שנקראו בבית הכנסת באותה שבת או באותו מועד. מתוכן יש לציין במיוחד קרובות (מערכות פיוט ששולבו בתפילת העמידה) מסוג הקדושתא, שנועדו להיאמר במסגרת תפילת השחרית. על פי הנוהג שהשתרש בתקופת הפיוט הקלסי, לכל אחת משלוש היחידות הראשונות ביצירות מסוג זה נסמכה שרשרת פסוקים, ובראש השרשרת, בהתאמה, הפסוק הראשון שבסדר הקריאה בתורה, הפסוק השני שבסדר, והפסוק הראשון מן ההפטרה. על פי הפסוקים הללו ניתן לשחזר את סדרי הקריאה שנהגו בקהילה שלמענה יצר הפייטן הנתון את יצירותיו.

מתקופת הפיוט הקלסי מוכרים לנו, בזכות השתמרותם החלקית בין כתבי הגניזה, שני מחזורים מקיפים של קדושתאות למחזור הקריאה התלת-שנתי, משל הפייטנים יניי ושמעון בר מגס. כמו כן שרדו קטעים ממחזורי יצירה פייטניים נוספים שהתבססו על המחזור התלת-שנתית: סדרת קדושתאות לפייטן יהודה, שפעל כנראה בתקופה מאוחרת יותר, סדרת קרובות מסוג השבעתא לפייטן עלום שם, וסדרה של פיוטי יוצר לפייטן יוסף בירבי ניסן משווה קרייתיים. כאמור, למן המאה התשיעית ואילך עברו בני ארץ־ישראל לקרוא במחזור החד־שנתי ובהתאם לכך הגיעו לידינו כמה מחזורי יצירות (בעיקר מסוג מערכת היוצר) המשקפים מחזור זה. עדות לחדירה העמוקה של המחזור החד־שנתי בארץ־ישראל בתקופה זו, עולה ממחזור היוצרות של שמואל השלישי ששימש בתפקידים רשמיים בישיבת ארץ־ישראל במאה הי"א. ב'סידרא' מובא מבחר מפיוטי פייטני ארץ־ישראל: יניי, שמעון ברבי מגס, יוסף ברבי ניסן משווה־קריתיים ועוד אחרים, שהתחברו לפי סדר הקריאה הארץ־ישראלית.

ו. קריאת התורה בחגים ובשבתות המצוינות

לצד מחזור הקריאה התלת־שנתי שלא היה קשור בלוח השנה, התקיימו בארץ־ישראל גם קריאות והפטרות במחזור הצמוד ללוח השנה. קריאות אלו הן הקריאות בחגים, בראשי־חדשים, בחנוכה ופורים וכן ב'שבתות מצוינות'. שבתות אלו הן ארבע השבתות הסמוכות לחודש אדר וניסן, שבהן קוראים את פרשיות 'שקלים', 'זכור', 'פרה' ו'החודש', והשבתות שבין שבעה עשר בתמוז ליום כיפור שבהן השלימו בהפטרות של פורענות, בשלוש השבתות הקודמות לתשעה באב ('תלתא דפורענותא'), בהפטרות של נחמה, בשבע השבתות שלאחר תשעה באב ('שבע דנחמתא'), ובהפטרה מענייני התשובה בשבת 'שובה', החלה בין ראש השנה לבין יום כיפור. מנהג ארץ־ישראלי זה אומץ מאוחר יותר גם במנהגי הקריאה הרווחים כיום, ה'בבליים' בעיקרם, אלא שהמנהג הארץ־ישראלי היה להפסיק בחגים ובשבתות המצוינות את הקריאה השוטפת של הסדרים ובמקומם לקרוא את הקריאה המיוחדת של אותו מועד (למעט שבתות הקיץ שבהן שינו רק את ההפטרה, והסדרים נקראו כסדרם) – להרחבה על קריאות אלו, ראה עוד.

ב׳סידרא׳ נוסיף בהמשך רשימה של הקריאות המיוחדות יחד עם הפטרותיהן, בהתאם לעדויות הגניזה. המדרשים על קריאות אלו יבואו מתוך פסיקתא דרב כהנא ופסיקתא רבתי, שהן קובצי מדרשים המבוססים על הקריאות המיוחדות. הפיוטים לחגים ולשבתות מצוינות אלו הגיעו לידינו במספר רב, מהם נביא מבחר של פיוטים לכל מועד.

ז. ביבליוגרפיה

  • מאיר איש שלום, 'מאמר על חלוקת התורה', מפוזר בעשרות מקומות בתוך: בית תלמוד, ג-ד (תרמ"ג-תרמ"ה)
  • בנימין אליצור, 'מנהגי הקריאה וההפטרה של בני ארץ ישראל הקדומים בחג הפסח', כתלנו, יג (תש״ן), עמ׳ 479-491
  • בנימין אליצור, 'מפורענות לנחמה: מנהגי הקריאה וההפטרה הקדומים בשבתות הפורענות והנחמה ובתשעה באב', דרך אגדה, יב (תשע״ג), עמ׳ 267-282
  • בנימין אליצור, 'הפטרות החגים כמנהג בני ארץ ישראל', מחקרי תלמוד, ד (תשפ״ד), עמ׳ 1-47
  • שולמית אליצור, 'רמיזות לסדרים ארץ־ישראליים בגופי יוצר לפרשות הבבליות', מחקרי ירושלים בספרות עברית, א (תשמ"א), עמ' 221-225
  • שולמית אליצור, 'פיוט חדש ליניי החזן', קרית ספר, סב (תשמ״ח-תשמ״ט), עמ׳ 867-872.
  • שולמית אליצור, מחזורי שבעתות לסדרים ולפרשות, ירושלים תשנ"ג
  • שולמית אליצור, פייטן בעידן של מפנה: ר׳ יהושע בר כלפה ופיוטיו, ירושלים תשנ״ד
  • שולמית אליצור, 'פיוטי זולת להפטרות הסדרים הארץ ישראליים', ספונות, ז (תשנ״ט), עמ' 191-240
  • שולמית אליצור, 'להיקפה הקדום של פרשת שקלים', תרביץ, פב (תשע״ד), עמ' 395-405
  • אברהם אפשטיין, מקדמוניות היהודים, ירושלים תשי"ז, עמ' נד-נח
  • יוסי ברוכי, 'שרידי ספרי המקרא ממערות המפלט מזמן מרד בר־כוכבא', מגילות, ג (תשס״ה), עמ' 177-190 [הנ״ל, מערות המפלט מתקופת מרד בר-כוכבא, ב (תש״ע), עמ׳ 339-353]
  • יוסף היינימן, 'המחזור ה״תלת שנתי״ ולוח השנה', תרביץ, לג (תשכ"ד), עמ' 362-368 [=הנ״ל, עיוני תפילה, ירושלים תשמ״א, עמ׳ 103-109]
  • יוסף היינימן, הדרשות בציבור בתקופת התלמוד, ירושלים תשל"א, עמ' 7-30
  • מנחם זולאי, 'מחקרי יניי', ידיעות המכון לחקר השירה העברית, ב (תרצ״ו), עמ׳ ריג-שצא.
  • מנחם זולאי, פיוטי יניי, ברלין תרצ״ח
  • יוסף יהלום, פיוטי שמעון בר מגס: מלוקטים מתוך כתבי הגניזה ויוצאים לאור בצירוף חילופי-נוסח וביאורים עם מבוא, ירושלים תשמ״ד
  • י' יואל, 'כתר משנת ה' אלפים ועשרים לבה"ע', קרית ספר, לח (תשכ"ג), עמ' 126-132
  • חיים לובאן, 'חוק ה״גזירה שוה״ בהפטרות', סיני, ע (תשל"ב), עמ' קכו-קנו
  • חיים לובאן, מנהגי קריאת התורה בארץ ישראל וההפטרות התלת שנתיות לספר דברים, עבודת דוקטור, בית הספר ע"ש ברנרד רבל: ישיבה אוניברסיטה, ניו יורק תשל"ג
  • בנימין לפלר, '״ונוסף עוד״: נוספות על נוספות למחזור יניי על פי עיבודו שלפלטיאל בן אפרים החזן (תחילת המאה ה- 11)׳, אסופות, יד (תשס״ב), עמ׳ קנה-רטז, שעו
  • חננאל מאק (עורך), מקראה בחקר התפילה: ליקוטי ״תרביץ״ ו, ירושלים תשס״ב
  • שלמה נאה, 'סדרי קריאת התורה בארץ ישראל: עיון מחודש', תרביץ, סז (תשנ"ח), עמ' 167-187 [=מקראה בחקר התפילה, עמ׳ 393-413]
  • שלמה נאה, 'על הקריאה בתורה בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד', סיני, קכה (תש״ס), עמ׳ צו-קי
  • שלמה נאה, 'על המחזור השבע־שנתי של הקריאה בתורה בארץ ישראל', תרביץ, עד (תשס״ה), עמ' 43-75
  • יוסף עופר, 'כתר ארם צובא – לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו', ספונות, יט (תשמ"ט), עמ' 334-330
  • יוסף עופר, 'סדרי נביאים וכתובים', תרביץ, נח (תשמ"ט), עמ' 155-189 (החלק על ההפטרות התלת־שנתיות, שם, עמ׳ 173-185 = הנ״ל, מקראה בחקר התפילה, עמ׳ 361-373)
  • עזרא פליישר, '״שמחת תורה״ של בני ארץ ישראל', סיני, נט (תשכ"ו), עמ' רט-רכז [=הנ״ל, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן, ירושלים תשע״ב, א, עמ' 337-355]
  • עזרא פליישר, 'פרשת ״עשר תעשר״ וקריאתה בימות חג לפי מנהגות ארץ־ישראל', תרביץ, לו (תשכ״ז), עמ׳ 116-155 [=הנ"ל, תפילות הקבע, א, עמ' 297-336]
  • עזרא פליישר, 'קרובות י"ח על סדרי הקריאה התלת שנתיים', סיני, סה (תשכ"ט), עמ' רפא-רצד [=תפילות הקבע, א, עמ' 217-230]
  • עזרא פליישר, פזמוני האנונימוס, ירושלים תשל"ד
  • עזרא פליישר, 'עיונים במנהגי הקריאה של בני ארץ ישראל בתורה ובנביאים', ספונות, טז (תש"ם), עמ' 47-25 [=תפילות הקבע, א, עמ׳ 421-443]
  • עזרא פליישר, 'לוח מועדי השנה בפיוט לר' אלעזר בירבי קיליר', תרביץ, נב (תשמ"ג), עמ' 223-272 (=תפילות הקבע, א, עמ׳ 357-406. בקורת של צבי אריה שטיינפלד ותשובה של עזרא פליישר בתרביץ, נה [תשמ"ו], עמ' 266-268)
  • עזרא פליישר, היוצרות בהתהוותם והתפתחותם, ירושלים תשמ״ד, נספח א, עמ׳ 711-729 (מהדורה של יוצרות לרבי יוסף בירבי ניסן משוה קריתים)
  • עזרא פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארץ ישראליים בתקופת הגניזה, ירושלים תשמ"ח, פרק שביעי: הקריאה בתורה, עמ' 293-325
  • עזרא פליישר, 'בירורים בשיטות הקריאה בתורה של בני ארץ ישראל הקדומים', HUCA, 42 (1991), עמ' מג-סא [=תפילות הקבע, א, עמ׳ 445-462]
  • עזרא פליישר, 'קריאה חד שנתית ותלת שנתית בתורה בבית הכנסת הקדום', תרביץ, סא (תשנ"ב), עמ' 25-43 [=הנ״ל, מקראה בחקר התפילה, עמ׳ 374-392; הנ״ל, תפילות הקבע, א, עמ׳ 155-173]
  • עזרא פליישר, 'הערות לצביון המחזור התלת־שנתי של הקריאה בתורה כמנהג ארץ ישראל', תרביץ, עג (תשס״ד), עמ' 83-124 [= הנ״ל, תפילות הקבע, א, עמ׳ 175-216]
  • עזרא פליישר, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן, ירושלים תשע״ב
  • נתן פריד, 'הפטרות אלטרנטיביות בפיוטי יניי ושאר פייטנים קדומים', סיני, סא (תשכ"ז), עמ' רסז-רצ; סיני, סב (תשכ"ח) עמ' נ-סו, קכז-קמא
  • נתן פריד, 'לוח הסדרים של המחזור השלשי לספר במדבר', תגים, א (תשכ"ט), עמ' 60-69 [=Nathan Fried, ‘List of the Sedarim for Numbers According to the Tri-Annual Cycle’, Textus, 7 (1969), pp. 103-113]
  • נתן פריד, 'ממנהגותיה הקדומים של ארץ ישראל בקריאת התורה והנביאים', קובץ אשל אברהם, ג (תשע״ד), עמ׳ עו-צד
  • מרדכי עקיבא פרידמן, 'התנגדות לתפילה ולמנהגי תפילה ארץ ישראליים בשאלות ותשובות שמן הגניזה (מתשובותיו של ר' יוסף ראש הסדר)', שולמית אליצור ואחרים (עורכים), כנסת עזרא ספרות וחיים בבית הכנסת אסופת מאמרים מוגשת לעזרא פליישר, ירושלים תשנ"ה, עמ' 69-102
  • מרדכי עקיבא פרידמן, 'מחלוקת לשם שמים: עיונים בפולמוס התפילה של ר׳ אברהם בן הרמב״ם ובני דורו', תעודה, י (תשנ״ו), עמ׳ 245-298
  • מרדכי עקיבא פרידמן, 'עדות חדשה על ביטול התפילות ומנהגי התפילה הארץ ישראליים במצרים בימי ראב״ם', אורי ארליך (עורך), התפילה בישראל: היבטים חדשים, באר־שבע תשע״ו, עמ׳ 315-326
  • יום טוב ליפמן צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, תרגם מ"א ז'ק, נערך והושלם על ידי ח' אלבק, ירושלים תש"ז
  • מיכאל ל׳ קליין, תרגום ירושלמי לתורה על פי כתבי-יד מגניזות קאהיר, סינסינטי 1986 (Michael L. Klein, Genizah Manuscripts of Palestinian Targum to the Pentateuch, Cincinnati 1986)
  • ש"י ראפפורט, הליכות קדם, אמסטרדם תר"ז, עמ' 9-19
  • צבי מאיר רבינוביץ, פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, ירושלים תשמ"ה-תשמ״ז
  • דוד רוזנטל, 'על קריאת התורה במחזור חד שנתי בארץ ישראל', תרביץ, נג (תשמ"ד), עמ' 144-148 [=הנ״ל, מקראה בחקר התפילה, עמ׳ 356-360]
  • מיכאל רנד, '״אתה אומר ועושה״ – קדושתא לסדר הן קרבו ימיך למות ליניי׳, לשוננו, עב (תש״ע), עמ׳ 161-177
  • עזרא שבט ומרדכי וינטרויב, 'ספר הפטרות שלם לפי המנהג התלת־שנתי', גילוי מילתא בעלמא, gmb 062 (http://imhm.blogspot.com/2017/05/blog-post_22.html)
  • אביגדור שנאן, 'לתורת הפתיחתא', מחקרי ירושלים בספרות עברית, א (תשמ״א), עמ' 133-143
  • אביגדור שנאן, 'דגם ״הפתיחה המספרית״ בתרגום הארמי הארצישראלי לתורה ותרומתו למחקר חלוקת התורה לסדרי קריאה', מחקרי ירושלים בספרות עברית, יב (תש"ן), עמ' 85-102
  • אביגדור שנאן, ׳תרגומי המקרא הארמיים וקריאת התורה בבתי הכנסת הקדומים', בתוך: שולמית אליצור ואחרים (עורכים), כנסת עזרא ספרות וחיים בבית הכנסת אסופת מאמרים מוגשת לעזרא פליישר, ירושלים תשנ"ה, עמ' 131-147
  • רחמים שר־שלום, 'הקריאה בתורה בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד', סיני, קכג-קכד, (ספר רפאל: מאמרים ומחקרים בתורה ובמדעי היהדות לזכרו של ד״ר יצחק רפאל ז״ל, ירושלים תש״ס), עמ׳ תרך-תרמב; קכו-קכז (קובץ מאמרים ומחקרים בתורה ובמדעי היהדות לזכרו של הרב משה חיים הלוי קצנלנבוגן, ירושלים תש״ס-תשס״א), עמ׳ שכה-שלא
  • I. Abrahams, ‘A Group of Genesis Haftaroth’, in: A Freimann (Ed.), Festskript I anledning af Professor David Simonson, Copenhagen 1923, pp. 77-80
  • I. Abrahams, ‘Some Triennial Haftaroth’, in: C. Adler and A. Ember (Eds.), Oriental Studies dedicated to Paul Haupt, Baltimore and Leipzig 1926, pp. 1-2
  • E. N. Adler, ‘MS. of Haftaras of the Triennial Cycle’, JQR, 8 (1895-6), pp. 528-529
  • W.J. van Bekkum, The Qedushta’ot of Yehudah according to Genizah Manuscripts, Groningen 1988
  • Marc Bregman, ‘The Triennial Haftarot and the Perorations of the Midrashic Homilies’, JJS, 32,1 (1981) pp. 74-84
  • A. Büchler, ‘The Reading of the Law and Prophets in a Triennial Cycle’, JQR, 5 (1893), pp. 420-468
  • Nathan Fried, ‘The Haftaroth of T-S B 17, 25’, Textus, 3 (1963), pp. 128-129
  • Nathan Fried, ‘Some Further Notes on Haftaroth Scrolls’, Textus, 6 (1968), pp. 118-126
  • J. Heinemann, ‘The Triennial Lectionary Cycle’, JJS, 19 (1968), pp. 41-48.
  • Marvin (Haim) Luban, ‘Triennial Haftorot’, in: Gersion Appel et al (Eds.), Samuel K. Mirsky Memorial Volume: Studies in Jewish Law, Philosophy, and Literature, Jerusalem and New York 1970, pp. 191-203
  • J. Mann and I. Sonne, The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue, I-II, Cincinnati. 1940-1966
  • Charles Perrot, La lecture de la Bible dans la synagogue:‎ les anciennes lectures palestiniennes du Shabbat et des fêtes, Hildesheim 1973
  • Charles Perrot, ‘The reading of the Bible in the ancient synagogue’, in: M.J. Mulder and H. Sysling (Eds.), Mikra: Text, Translation, Reading and Interpretation of the Hebrew Bible in Ancient Judaism and Early Christianity, Philadelphia 1988, pp. 137-159
  • Michael Rand, ‘A new edition of 'Az nefesh kol ḥai', Yannai’s 'qedushta' for Leviticus 4:1-35’, in: Stuart S. Miller at all (Eds.), From Scrolls to Traditions: a Festschrift Honoring Lawrence H. Schiffman, Boston 2021, pp. 450-463
  • J. Theodor, ‘Die Midraschim zum Pentateuch und der Dreijährige Palestinensische Cyclus’, MGWJ, 34 (1885), 35 (1886), 36 (1887) (מאמר בהמשכים במקומות שונים בשלושה כרכים אלה).
  • Ben Zion Wacholder, ‘Prolegomenon’, in: J. Mann, The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue, Vol. 1 (Cincinnati 1940), New York 1971, pp. XI-LXVII
  • Israel Yeivin, ‘A Palestinian Fragment of Haftaroth and Other Manuscripts with Mixed Pointing’, Textus, 3 (1963), pp. 122-127

חיפוש באתר

אפשר לחפש בלי ניקוד, גם עם שגיאות כתיב. מירכאות ("") לביטוי מדויק, מינוס (-) להחרגת מילה. מילה כמו "הפטרה" או "פיוט" מצמצמת את החיפוש לחלק הזה.

שיתוף